תנועת "מאבק סוציאלי" פרסמה ניתוח אקטואלי של התהליכים האזוריים. ניתוח זה עסק באפשרות קריסתם של הסכמי השלום עם מצריים וירדן לנוכח המהפכות האחרונות:
בניגוד למה שמושמע ללא הרף במצרים ובירדן, הסכנה להסכמי השלום לא נובעת מגורמים תרבותיים השוללים את קיומה של ישראל ('אנטישמיות' בלשונו הרדודה של הכותב), אלא בשל רגשות הומאניים מצד ה'המונים'.
ההמונים המצרים והירדנים - שמצבם הסוציו-אקונומי גרוע הרבה יותר ממצבם של אחיהם הנאנקים תחת הכיבוש - לא מסוגלים לעמוד מנגד מול גורלם של אחיהם וגל של התרגשות סולידארית סוחף אותם בהמוניהם.
הפרדיגמה המרקסיסטית שמנחה את הכתיבה הזו זועקת עד השמים: הסכסוך אינו סכסוך לאומי-תרבותי המבוסס על מלחמת ציביליזציות, אלא מדובר בוורסיה המקומית של מלחמת המעמדות הלא נגמרת. מי שהופך את הסיפור לסיפור לאומי הוא לא אחר מ:
בניגוד לאותם נצלנים, חברי תנועת המאבק מחזיקים בפתרון הסופי למצוקות האזור:
והרי המציאות:
הערבים והיהודים בסביבה נתונים במאבק מזה יותר ממאה שנים. המאבק הזה מוכר בתודעת הצדדים כמאבק לאומי. אולם, הפרדיגמה הסוציאליסטית מנחה 'רציונאל-סוציאליסטי' החזק מכל עובדה או תיאור היסטורי הקובע שמאבקים היסטוריים מתנהלים על חלוקתם של משאבים וסביב ניצול ודיכוי של 'מעמדות' שונים. בשל כך יכול הסוציאל-קופירייטר להרשות לעצמו - ולדרוש מאחרים - התעלמות כה בוטה מעובדות.
ואולם גם הכותב המחונן מכיר בעובדה המצערת (רוב העובדות מצערות מרקסיסטים) שנכון להיום רוב הציבור אכן חי בתודעה לאומית, כך שכל המלל הרהוט שלעיל לא יוכל לשנות את המצב הנוכחי. על כן, קובע הכותב בהיר-המחשבה, שלום במזרח התיכון -
מה עושים כשתיאוריה נתקעת מול עובדות לא נוחות?
במקום לסגת מהתיאוריה, או לפחות לסייג אותה, מרהיב עוז המרקסו-פובליציסט הנ"ל ותובע מהמציאות להשתנות!
הרציונאל הסוציאליסטי כאן עובד בערך ככה:
ומהו שלב ד בהיסק המכונן הזה?
חינוך מחדש כמובן.
"הסיבה לקריסה האפשרית של הסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן, כמו גם העלייה בסיכויים לעימות צבאי עם מדינות אחרות, היא לא השפעתם של גורמים אנטישמיים, אלא הלחץ הסולידארי הגובר מצד ההמונים באזור להתערב לסיום הכיבוש ולמניעת ההתקפות על הפלסטינים."
בניגוד למה שמושמע ללא הרף במצרים ובירדן, הסכנה להסכמי השלום לא נובעת מגורמים תרבותיים השוללים את קיומה של ישראל ('אנטישמיות' בלשונו הרדודה של הכותב), אלא בשל רגשות הומאניים מצד ה'המונים'.
ההמונים המצרים והירדנים - שמצבם הסוציו-אקונומי גרוע הרבה יותר ממצבם של אחיהם הנאנקים תחת הכיבוש - לא מסוגלים לעמוד מנגד מול גורלם של אחיהם וגל של התרגשות סולידארית סוחף אותם בהמוניהם.
הפרדיגמה המרקסיסטית שמנחה את הכתיבה הזו זועקת עד השמים: הסכסוך אינו סכסוך לאומי-תרבותי המבוסס על מלחמת ציביליזציות, אלא מדובר בוורסיה המקומית של מלחמת המעמדות הלא נגמרת. מי שהופך את הסיפור לסיפור לאומי הוא לא אחר מ:
"גורמי ימין קיצוני, בממשלה ומחוצה לה, מנצלים את המצוקות, החששות והזעם כלפי הממסד בקרב יהודים ממעמד הביניים וממעמד העובדים, לקידום האג'נדה הסכסכנית, הריאקציונית וההזויה שלהם, תוך התמקדות בהסתה נגד ערבים, פלסטינים, מוסלמים, מהגרים ופליטים."
בניגוד לאותם נצלנים, חברי תנועת המאבק מחזיקים בפתרון הסופי למצוקות האזור:
 |
| עובד נדכא בשנות ה-40 |
"אנחנו אומרים: לא למלחמה בין עובדים לעובדים ובין עניים לעניים!
...מעמד העובדים הישראלי מוכרח לקדם סולידריות בין עובדים ומדוכאים...
יש צורך בוער בבניית אלטרנטיבה למפלגות ההון הלאומניות שמקדמות כולן אג'נדה מסוכנת והרת-אסון בכל התחומים. הקמת מפלגת עובדים רחבה בישראל תוכל להציף גם גישה חלופית וחיונית לפיתרון הסכסוך – סולידריות בין האנשים העובדים והמדוכאים ואפס דיכוי לאומי...
מפלגת עובדים פלסטינית תוכל להעמיד אלטרנטיבה להנהגות הימניות של החמאס והפת"ח,
מפלגות כאלה יצטרכו לפעול להקמת ממשלות חדשות של נציגי האנשים העובדים והעניים...
אחדות האנשים העובדים במאבקים נגד ניצול, אפליה ודיכוי, ולמען פרנסה, דמוקרטיה ושלום, הכרחית לסלילת הדרך לסיום הסכסוך."
והרי המציאות:
הערבים והיהודים בסביבה נתונים במאבק מזה יותר ממאה שנים. המאבק הזה מוכר בתודעת הצדדים כמאבק לאומי. אולם, הפרדיגמה הסוציאליסטית מנחה 'רציונאל-סוציאליסטי' החזק מכל עובדה או תיאור היסטורי הקובע שמאבקים היסטוריים מתנהלים על חלוקתם של משאבים וסביב ניצול ודיכוי של 'מעמדות' שונים. בשל כך יכול הסוציאל-קופירייטר להרשות לעצמו - ולדרוש מאחרים - התעלמות כה בוטה מעובדות.
ואולם גם הכותב המחונן מכיר בעובדה המצערת (רוב העובדות מצערות מרקסיסטים) שנכון להיום רוב הציבור אכן חי בתודעה לאומית, כך שכל המלל הרהוט שלעיל לא יוכל לשנות את המצב הנוכחי. על כן, קובע הכותב בהיר-המחשבה, שלום במזרח התיכון -
 |
| תכנית אב לשלום במזרח התיכון |
"כרוך בהכרח במאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה, למען: מדינה פלסטינית סוציאליסטית עצמאית, לצד ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית באמת, כחלק מאיחוד פדרטיווי, וולונטארי, סוציאליסטי ודמוקרטי של מדינות האזור."
מה עושים כשתיאוריה נתקעת מול עובדות לא נוחות?
במקום לסגת מהתיאוריה, או לפחות לסייג אותה, מרהיב עוז המרקסו-פובליציסט הנ"ל ותובע מהמציאות להשתנות!
הרציונאל הסוציאליסטי כאן עובד בערך ככה:
- הנחה: מאבק לא יכול להיות לאומי-תרבותי.
- עובדה: רוב האנשים תופסים את המאבק הזה כלאומי-תרבותי.
- מסקנה: האנשים טועים.
ומהו שלב ד בהיסק המכונן הזה?
חינוך מחדש כמובן.
