מערבים מדומיינים ליהודים דמיוניים – יוסי ביילין אנפלאגד

מי שמאמין לא מפחד. ביילין 

הדבר הכי מדויק שאפשר להגיד על יוסי ביילין היום הוא שהוא עייף. לא, הוא לא "עייף מלנצח" וגם לא נראה שהוא עייף מלנסות. הוא פשוט עייף מלהסביר. עייף מלשכנע. הרושם המתקבל כשצופים בעימות שלו עם יורם אטינגר שהתקיים בטקס הסיום של המכללה למדינאות השבוע, הוא שביילין ויתר על קהל הבית. אולי מתוך ייאוש, או אולי מתוך תזת "להחליף את העם" שהגיע אצלו להבשלה סופית, עבור ביילין קלישאת "קיצונים משני הצדדים" מקיפה היום כל כך הרבה אנשים, עד שכמעט ולא נותר למתונים שכמותו מקום בשטח הקטן שבין הים לירדן.

האמת היא שהוא אומר את זה כמעט במפורש. כשהוא מדבר על כך ש "הדורות הצעירים לא יישארו לגור פה ככה" ועל כך ש "מה שהיה טוב להורים שלנו, לא יצליח להחזיק פה את הנכדים שלנו" הוא מתייחס בראש ובראשונה לעצמו.

הגטו של ביילין

זאת כנראה הסיבה לכך שהעימות שכותרתו הרשמית "הקיץ הישראלי שאחרי האביב הערבי – מדיניות חוץ במזרח תיכון משתנה"  גלש מהר מאוד למחוזות אידיאולוגיים מובהקים. כאשר אטינגר הטיח ביזם המדיני צרור בּוּלטים על הצורך במדיניות "מבוססת מציאות ולא משאלות לב", נסגר הגולל בפני דיון מקומי-ענייני בפרטיה של תכנית זו או אחרת. בתגובה לטיעוני אטינגר על כך ש"הצד השני מעוניין בהשמדה ולא בפשרה" ועוד שלל נתונים על מיתוס הדמוגרפיה הערבית ועל חשיבותם של רכסי יהודה ושומרון לביטחון המדינה, ביצע ביילין נסיגה טקטית, ולקח עימו את הקרב לזירה הרבה יותר נוחה עבורו.  

"נניח שאטינגר צודק" אמר ביילין, וניתק מגע באלגנטיות של מקצוען "יש כאן שאלה מהותית: המסקנה היא שלעולם לא יהיה פה שלום. חזון כזה אומר שהציונות היא תנועה שבמקום להציל את היהודים ממציאות הגטו האירופאי, היא הביאה את היהודים לגטו אחד מרוכז בליבו של אזור ערבי עוין" הוא אומר. "ומעבר לכל, עכשיו מכוונים בדיוק למקום הזה נשק להשמדה המונית". לדבריו, לפי  המסקנות של אטינגר צריך לרק להגדיל את החומות של הגטו, ולהגדיל את הבידול מהאזור "אני לא מוכן לקבל את זה" הוא מוחה "מה זה אומר על הציונות? מה עשינו? הציונות זו תנועה שנוצרה על ידי אדם מתבולל שרצה להציל את אחיו. הוא רצה למצוא להם מקום מבטחים. מה זה אומר על החזון הזה? המקלט הזה הפך למקום המסוכן ביותר עבורנו"

אמונה יוקדת זו מחייבת לדעתו את החתירה הבלתי-נלאית לשלום "התפקיד שלנו זה לא להעמיק אצלנו את התחושה שזה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לבדוק אם אנחנו יכולים לקיים את הרעיון הציוני לאורך שנים. במצב שלא נהיה גטו".

בחזרה למציאות

אלא, שעד כמה שזה עשוי לצער גם ההנחות של ביילין על המוטיבציות של היהודים לא ממש עומדות במבחן המציאות. בשנים האחרונות רבים מאותם "צעירים שיכולים לנוע בעולם" בוחרים לקחת את הלפטופ הקוסמופוליטי שלהם ולחבר אותו דווקא כאן בישראל. לפי נתוני המשרד לקליטת עלייה בחצי השנה האחרונה לבדה הגיעו לגטו הזה 2,664 עולים חדשים בגילאי 19-35. הצעירים הללו עושים את זה בידיעה ברורה שהם יצטרכו לחיות על חרבם, וכשהם יודעים טוב יותר מכולם מה בדיוק מכוונים עליהם מבושהר. אחד מהם, שהגיע בשנים האחרונות מצרפת, אפילו שמע השבוע את ביילין ובמבטא צרפתי בולט הסביר מהקהל שהוא בא לכאן דווקא בגלל זה. אלא שכאן, בניגוד למקומות אחרים, יש לו משהו לעשות בנידון "באתי לארץ כי רק פה אני יכול להרים נשק ולפגוע במי שמנסה להרוג אותי" אמר. אחרים באים לפה בגלל כל מיני זוטות כמו זהות תרבותית ושאיפות לאומיות, דברים שמנהיגים כמו ביילין נוטים לכבד בעיקר כשמדובר ב"צרכים פנימיים" של עמי האזור.

ראיית המציאות שעולה מדבריו של ביילין אומרת הרבה על טיבו של האדם ועל עולמו הפנימי. אחרי שנים ארוכות בהן הוא התהדר בנוצותיו של מדינאי, נראה שביילין הוא בראש ובראשונה אידיאולוג, ואפילו די קנאי. לאחר שתפיסותיו את הפרטנר הערבי נחשפו שוב ושוב במערומיהן האלימים, נדמה שגם היהודים הדמיוניים שאמורים לברוח מהארץ הזו לא ששים לעמוד בצפיות של יוזמת ז'נבה.