(התיאור מתוך האתר של זאב גלילי)
זהו מונח שטבע אבי המהפכה הקומוניסטית לנין, כדי לאפיין את מיליוני האנשים שבמערב הדמוקרטי שניתן לרתום אותם בלי ידיעתם בשרות הקומוניזם.
לנין קבע שעם יריב אין להתווכח אלא יש להשמיד אותו. והיריב בעיניו היו המשטרים הסוציאל דמוקרטיים של המערב. המטרה הייתה להרוס משטרים אלה מבפנים.
את הדרך להריסת המשטרים מבפנים פיתח גרמני מחוגו הקרוב של לניו, וילי מינצנברג. השיטה הייתה להקים ארגונים אד-הוק למען עניינים שונים ומגוונים, שמאחוריהם אינטרסים סמויים. כך הוקמו במהלך השנים בכל רחבי העולם המערבי וגם בישראל ועדי פעולה שמשכו אליהם המונים, שיצאו להפגנות כי האמינו שהם פועלים למען מטרה צודקת.
 |
| מינצנברג. מוביל מחאות 'לא פוליטיות' |
שיטת מינצנברג כללה עריכת אירועי תרבות, אמנות וספורט בעלי אוריינטציה פוליטית, הפצת סרטים, מימון קבוצות תיאטרון, עריכת משפטי ראווה, הרצת קמפיינים המבוססים על דיסאינפורמציה, ארגון מצעדי מחאה, הקמת ארגוני ״שלום״, ארגונים ״אנטי־פשיסטיים״ ארנוני נשים, וארגוני סולידריות. הפעלת "מועדוני תרבות" ו"קבוצות דיון" והקמת ארגוני ידידות. במקרים רבים, המעגלים הארגוניים האלה יצרו ״חזית עממית״ וכל זאת בלי לחשוף את היד הבוחשת בפעילות זו מאחורי הקלעים.
מינצנברג הבין את התועלת הרבה שמגולמת באינטלקטואלים הליברלים, אנשי הרוח והאמנים הגדולים. כל אותם אנשים, שלנין באינסטינקט היה מעדיף לירות בעורפם. משהבחין בחשיבותם למערכה נגד המשטרים הדמוקרטיים של ״הקפיטליזם הבורגני״, כינה אותם ״אידיוטים שימושיים״.
בישראל לא הצליחה המפלגה הקומוניסטית להפעיל את השיטה הזו והייתה תמיד מוקצה מחמת מיאוס. אך מפ"ם הקומוניסטית למחצה הפעילה את השיטה באורח שיטתי והדוגמה הבולטת ביותר להצלחתה בתחום זה הוא מועדון "צוותא".
